זה לא שלא ראיתי את זה מגיע... אבל איפשהו רציתי להאמין, אולי לשקר לעצמי, שנהיה בסדר. שמתישהו זה יקרה לו. אז ביום ראשון הלכתי וקניתי לו לוכד חלומות ליום שלמחרת, שזה משהו שתמיד רציתי לתת לו, שיתלה בחדר. הוא מהאנשים שיאהבו את זה. זה קצת עודד אותי, אחרי שכל חמישי ושישי ושבת בכיתי עליו, כי פחדתי נורא. אמרתי לו שאני לא מפחדת, כי אסור היה לו לפחד, אבל באמת שפחדתי. לא רציתי שזה ייגמר, עוד לא הייתי מוכנה, אני אוהבת אותו, כל השטויות הרגילות.

אבל הייתי חייבת להפסיק לפחד, אז אמרתי לו שאנחנו חייבים לדבר. הוא סיפר לי שגם הוא בכה עליי כל חמישי ושישי ושבת. הוא אמר שהוא חשב שנגמרו לו הדמעות, אבל באוטובוס בדרך הוא גילה שהוא טעה, ושהנה הוא עכשיו הוא בוכה כמו ממטרה, והוא ממש מצטער שהוא ככה. לא יכולתי להסתכל לו בעיניים, ולא בשבילו, אלא בשבילי. רציתי להקיא ורציתי ללכת משם, רציתי לשכב על הגב ולבהות, ושיניחו לי מכל המחשבות האלה. פתאום קלטתי שהוא נפרד ממני ושכשאני אצא מפה הוא כבר לא יהיה שם.

את האמת, יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. בנוגע אליי, זאת אומרת. כשנפרדתי מפלסיבו בכתה ח' התנהגתי נורא. לא אכלתי, לא הלכתי לבצפר. זומבי. גם אחרי שביקשתי מאופיום שילך, שאני צריכה להיות לבד עכשיו, הרגשתי ככה. אני שונאת את איך שהוא לקח את היד שלי, ואז לקח צעד, ואז הן התנתקו, והוא הלך. אני שונאת את המבט שהיה לו, עם כל הדמעות, ומן חיוך מאולץ, ואני שונאת את איך שהוא אמר שהוא מאמין בי וסומך עליי, ושהוא היה רוצה לאהוב אותי כמו שאני אותו אבל זה פשוט לא קורה לו. אבל אז שכבתי על הספסל, והסתכלתי על החושך, ודיברתי עם חברות שלי, ויצאנו, ועשינו דברים שבנות עושות כדי לעודד אחת את השניה. לא חשבתי שאני כזו שטחית, אבל זה עזר. למרות שפעם בחמש דקות בערך רציתי להקיא, כמו הבהובים כאלה, כמו למצמץ. זה בא והלך.

מה שהכי מפחיד אותי זה הלבד. אני רוצה את פלסיבו. אני רוצה שהוא יהיה שם בשבילי עכשיו, אני אפילו צריכה אותו. כי הוא תמיד היה מה שעזר לי לעבור הכל, שהיה קרוב אליי מספיק בשביל לחמם אותי אבל לא מספיק כדי לאבד אותו. וזה מצחיק איך בדיוק ביום שאופיום עזב אותי, פלסיבו התגייס, ולא סתם, אלא לקרבי, ולך תדע מתי אני אדבר איתו שוב, שלא לדבר על לראות אותו...

עד עכשיו, אני בחיים. קצת בקריז בלי האופיום, אבל... גאד, אין שום אבל. אני כל כך עצובה. איך אומרים דכאון באיסלנדית?